פרשתי לפנסיה, מי אני עכשיו?

איך יוצאים ממשבר הגיל והפרישה?

תאריך:10.9.17

 "שטיינברגים", זה שמו של ספר חדש ובו פנטזיה של סיפורים קצרים, שיצא בימים אלה לאור. מחברת הספר, לאה רוזנברג, פרשה לפני כחמש שנים מתפקידה כסמנכל"ית המינהל הפדגוגי במשרד החינוך – מישרה מכובדת לכל הדעות, חולשת על תחום חשוב מאין כמוהו ובעל השפעה רבה.

כמו רבים כמוה, חוותה לאה משבר עם פרישתה: "הרגשתי שכל מה שהגדיר אותי, כל העוגנים שלי נעלמים. שאלתי את עצמי מי אני עכשיו?"
באופן סדור ומאורגן, היא שוטחת את כל התחומים שהגדירו אותה עד עכשיו.
הראשון שבהם הוא תחום העבודה:
"העבודה שלי הגדירה אותי מאד. ידעתי, וכך גם האחרים, מה עשיתי ומה הייתי, אבל כל זה נעלם, כל מה שהייתי, אני כבר לא. והאמת היא, שעכשיו זה כבר לא מעניין אף אחד ואפילו אותי כבר לא"
.
את "העוגן"  השני מגדירה לאה כהיותה "אשתו של": הייתי אשתו של משה, בעלי, הייתי אשת איש. זה הגדיר אותי במידה רבה, אבל אז הפכתי להיות אלמנה. קבלתי הזמנה מהביטוח הלאומי להשתתף בסדנא לאלמנות זקנות", כן, כך זה היה מנוסח. אחרי שהתפוצצתי מכעס  הסתכלתי בראי ואמרתי לעצמי: זה נכון
".
"העוגן" השלישי היה מקום המגורים. "כששאלו אותי: מה את 'הכי'? אמרתי: 'אני תל אביבית', אבל אז עברתי לרמת אביב. נשמע לא רע", היא צוחקת, "אבל הרגשתי שעברתי לגור במעין דיור מוגן. הכל קרוב, הכל זמין, הכל שקט מאד, ממש נחמד, ונכון שזה תל אביב, אבל מבחינתי זה לא! זו לא אני בלי הרעש של העיר
".
את התחום הרביעי בפרק ההגדרה העצמית מסבירה לאה ביחסים עם הילדים והנכדים. גם כאן חל שנוי, היא אומרת. "ממי שהייתי באופן טבעי אחראית על ילדי, אני מרגישה פתאום שהם הפכו להיות  קצת אחראים עלי. בכל בוקר בני  מתקשרים לשאול לשלומי ,( או בגרסא שלי, לראות אם אני בחיים). גם כאן תאמרו, זה הרי ממש מעולה, אבל אני יודעת מה זה עושה לי בשליטה שהייתה לי על חיי. גם עם נכדי אני יודעת שהכל זמני. הם הרי יגדלו ויפנו לעיסוקיהם, היחסים ימשיכו להיות טובים אבל זה יהיה כבר אחרת
".

לאה מוסיפה ואומרת שאפילו קבוצות השייכות החברתיות שלה השתנו. שכן רובן היו  מסגרות של זוגות, "ומצאתי עצמי יותר ויותר לא שייכת", חלק די גדול מזה, כי היא עצמה השתנתה וזה חל גם על קבוצות השייכות הן של העבודה והן של חברים.

סדר היום לדבריה, הפך להיות נזיל. "יש הרבה אנשים שזה עושה להם חגיגה, לי לא. אמנם קבלתי כל מיני הצעות עבודה, אבל הרגשתי צורך בהגדרה עצמית חדשה. אחת ההחלטות הראשונות שלי הייתה שמעתה אעשה רק דברים שלא עשיתי קודם.
ההחלטה המרגשת ביותר היתה  לפתוח לעצמי "משרד" בבית קפה על שפת הים בצוק הדרומי. החלטתי שאני באה לשם בכל יום לשעתיים-שלוש לפחות ולכתוב, ופתאום התחילו לצאת דברים שאני עצמי לא יודעת מנין באו. כאילו נפתח איזה תדר חדש. לקחתי פנקס צהוב והתחלתי לכתוב, אחר כך הוא נגמר ולקחתי עוד פנקס ועוד אחד. בערך שנה כתבתי וכתבתי ואחר כך התחלתי להקליד ולהעלות למחשב. הרגשתי שהכתיבה מתחילה להגדיר אותי, וכששואלים אותי מה אני עושה, אני אומרת: 'אני כותבת וגם עושה דברים נוספים', אבל יש כאן איזו התחלה חדשה. יש גם התחלות של קבוצות שייכות חדשות - "אפילו החברות החדשות שלי לבריכה", היא אומרת בחיוך. אני שואלת את עצמי: אני? אני זו שהולכת כל יום לבריכה ואפילו נהנית? ויש כמובן, כל מיני פגישות חדשות והפתעות חדשות. מצאתי לי עוגנים חדשים  כדי לייצב את חיי
."

מה שיפה אצל לאה זו הראייה המפוקחת וההומוריסטית.

 


« חזור