עבודת מבוגרים מעל גיל פרישה- נכס או נטל? / ד"ר רפי גלברט

כשדנים בבעיית התעסוקה בישראל עולה השאלה: האם נכון – כלכלית ומוסרית – לאפשר (ואולי אף לעודד) עבודת מבוגרים לאחר גיל הפרישה. בשאלה זו נדון במאמר הנוכחי.

תאריך:27.4.17

 
חלק א' של המאמר שהתפרסם במגזין "דורות"

הרקע לבעיה

בעשורים הקודמים של המאה ה-20, בתקופת המשק המאורגן והכלכלה הסוציאל- דמוקרטית במדינות המערביות ובכללן ישראל, עבדו רוב המבוגרים בארגונים ובמוסדות ציבוריים, ממשלתיים והסתדרותיים. הם נהגו לפרוש בגיל הפרישה ולחיות מפנסיות נדיבות יחסית שהיו מקובלות במשק.
בראשית שנות ה-90 של המאה ההיא חל שינוי: ישראל נפתחה לעולם והתפתח בה שוק של יוזמה חופשית. בין החברות שהתפתחו בלטו חברות הביטוח הפרטיות והבנקים (קופות גמל וביטוחי מנהלים), שלקחו על עצמם את האחריות לביטוח הפנסיוני של העובדים. הם פעלו במקביל לממשלה (שסיפקה פנסיות תקציביות) ולקרנות המינהל הציבורי שבוטחו על ידיה.
כל זה קרה בתקופה שבה:

1.      הצטרפו אלינו כמיליון עולים מחבר המדינות, רבים מהם חסרי רכוש אך עתירי הון אנושי – אנשי מקצוע, אקדמאים ובעלי מקצועות טכנולוגיים ורפואיים.
2.      המשק הפך למשק מתמחה, עם פחות מפעלים וחקלאות ויותר עסקים מתמחים ופרופסיונליים שמופעלים על ידי אנשי מקצוע ועובדי ידע (פ. דרוקר).
3.      המשק עבר לידי בני דור ה"בייבי בום" (כיום גילאי 65+), דור גדול במיוחד, שבניו עתירי ידע וניסיון ניהולי, או כאלה שהשקיעו רק לאחרונה זמן רב בלימודים אקדמאיים ובעדכון מקצועי. בני דור זה, ילידי שנות ה-50, פרופסיונליים ובעלי מוסר עבודה גבוה, הבינו כשהגיע זמנם לפרוש, כי אינם מוכנים לכך כיוון שהם בריאים, עתירי ידע מקצועי, והשקיעו זה לא מכבר בהתמקצעות. סיבה נוספת להישאר בכוח העבודה היא שלרבים מהם – יוצאי חבר המדינות, עובדים עצמאיים ועובדי המגזר הפרטי, שהיוו את מרכז הפעילות הכלכלית בראשית שנות ה-90 – אין בקרנות הביטוח אמצעים לקיום בעת הפרישה. כמו כן הם מאמינים כי אין סיבה כלכלית, חברתית, בריאותית, מוסרית או אחרת, למעט גילם הביולוגי, שבגינה עליהם לפרוש, ולכן עליהם להמשיך לעבוד ולשרת בכך את עצמם ואת החברה.

 הנחות יסוד מוטעות
הגישה הנדונה אינה מתקבלת בציבור בקלות, ורבים מהצעירים, מקובעי המדיניות ומתושבי הארץ מאמינים שעל המבוגרים לנהוג כבני גילם בדורות הקודמים – לפרוש מהעבודה ולפנות את מקומות העבודה לצעירים.
גישה זו אינה ייחודית לישראל. גם במדינות אחרות, בעיקר המתועשות, עדיין שלטת הגישה כי מקום עבודה הוא עמדה ליד מכונה או שולחן עבודה שבו אנשים הם תחליפים, וכשהמבוגר יתפנה הצעיר ייכנס במקומו. שאלה זו עולה כאמור לא רק בישראל, אלא במרב מדינות OECD, ולכן ראוי שנלמד מממצאי הסקירה השנתית של הארגון. בדוח לשנת 2013 נכתב כי הטענה המסורתית שלפיה יש לעודד מבוגרים לפנות מקומם לצעירים, מבוססת על אמונה שפרישת המבוגרים משחררת מקומות עבודה לצעירים. לפי הדוח, אמונה זו מושתתת על שתי הנחות מוטעות. ההנחה הראשונה היא שמספר המשרות במשק הוא קבוע. לקביעה זו אין, לדעת כלכלני OECD , בסיס לוגי, כיוון שמספר המשרות הוא תוצאה של התנהגות. נשאלת גם השאלה האם נממן את חיי המבוגרים שעבודתם הופסקה בעזרת מיסוי הצעירים.
ההנחה השגויה השנייה היא שמבוגרים וצעירים מבצעים את אותן מטלות (מה שהיה נכון בעידן המפעלים). מתברר שעבודת הצעירים אינה מחליפה את זו של המבוגרים, אלא משלימה אותה, ולכן מבוגרים וצעירים עוסקים בעיסוקים שונים ומבצעים מטלות שונות. למבוגרים ניסיון רב בשוק והם עובדים בתפקידים מסורתיים, ואילו הצעירים נכנסים חסרי ניסיון לתפקידים חדשים המתפתחים היום במשק. במילים אחרות, ההבדל בין הפרופיל התעסוקתי של הצעירים לבין זה של המבוגרים מקטין את ההסתברות שעיסוקיהם חלופיים זה לזה, ומגדיל את הסיכוי שהם משלימים זה את זה ותורמים זה לקיומו של רעהו (OECD Employment Outlook 2013, p. 49).

תרומת המבוגרים לתעסוקת צעירים

מהממצאים של OECD ו-ILO עולות כמה קביעות:

1.      המבוגרים אינם תופסים את מקומות העבודה לצעירים; אדרבה, עבודתם תורמת לתוצר ולמשק, מקטינה את הנטל הכלכלי, מאפשרת העסקת יותר צעירים בתפקידים המשלימים, ובכך מצמצמת את שיעור האבטלה בקרב הצעירים ומאפשרת את שילובם בשוק העבודה ובחברה.
2.      אבטלת הצעירים במשק אינה נובעת מכך שמבוגרים תופסים את המשרות המיועדות להם, אלא מ-Skills Shortage – העדר התאמה בין המיומנויות שפותחו בקרב הצעירים במערכות החינוך לבין אלה הנדרשות בשוק.
3.      אופי התעסוקה במשק השתנה; אין בו חוסר עבודה, אלא ביקוש לסוג המיומנויות שיש בעיקר למבוגרים והוא חסר לצעירים בוגרי מערכות החינוך.
4.      עבודת המבוגרים המעודכנים מבחינה תעסוקתית ומקצועית מגדילה את התמ"ג במשק, ולכן עליהם להמשיך לעבוד. 

ד"ר רפי גלברט הוא מנהל אקדמי של מכון שיפור ומרצה באקדמיה. בעבר סגן המדען הראשי במשרד העבודה והרווחה. מפתח מודלים תעסוקתיים עם גורמים בינלאומיים, מומחים בשוק העבודה ויועץ בתחום השילוב בעבודה.

 


« חזור